לד זפלין היא אחת מלהקות הרוק הקלאסי הגדולות בעולם. עם זאת, למרות הצלחתם, הם תמיד נאבקו במורשתם. להקות רבות שונאות את שירי הלהיטים שלהן, בעיקר בגלל שנמאס להם לשמוע ולנגן אותם. אבל לד זפלין, ובכן, רוברט פלאנט ספציפית, שונא את אחד השירים המפורסמים ביותר של הלהקה שלו, "Stairway to Heaven". זה אחד השירים המפורסמים ביותר בעולם, ובכל זאת הוא נתן לצמח ולצפלין יותר בעיות מכל דבר אחר. הם נתבעו על גניבת עיניים לשיר, מה שכנראה הכניס טעם נורא בפה של צמח אבל הוא גם פשוט לא אוהב את זה, בעיקר כי הוא חושב שיש שירי זפלין הרבה יותר טובים.
רוברט פלאנט מאחל שלד זפלין נזכר לשיר אחר
בדיבור אל Louder Sound, יותר משלושה עשורים לאחר שיצא "Stairway to Heaven", פלאנט הרהר בבוטות על השיר הלהיט וחשף באיזה שיר הוא מעדיף שהמעריצים יזכרו אותם. "הלוואי ויזכרו אותנו בגלל קשמיר יותר מאשר Stairway To Heaven."
"קשמיר" הוא הרצועה האחרונה בצד השני של האלבום הכפול של זפלין מ-1975 Physical Graffiti. "זה כל כך נכון; אין שום דבר מפוצץ, אין היסטריה ווקאלית. צפלין מושלם", הוסיף פלאנט. המעריצים אולי לא יחשבו מיד על "קשמיר" כלהיט העליון של הלהקה, אבל הוא ללא ספק נחשב לאחד מלהיטי הצפלין המובילים. Louder Sound כותב שהוא הפך ל"מוכר אוניברסאלי" כקלאסיקה.
"זה גם היה ללא ספק הפעם האחרונה שהם עלו לגבהים כאלה."
"נסיעה מוזיקלית ומטאפורית לעבר איזשהו אופק רחוק שאי אפשר לעמוד בפניו (באמצעות אותו כוונון DADGAD היחודי שבו השתמש הגיטריסט ג'ימי פייג' בעבר כדי ליצור מופעי ראווה בלתי נשכחים מהרפרטואר שלו כמו White Summer ו-Black Mountain Side), קשמיר. עטף את הגישה הרב-גדילית של לד זפלין להכנת מוזיקת רוק: חלק רוק, חלק פאנק, חלק סופת אבק אפריקאית."
המקורות של 'קשמיר'
"קשמיר" נקרא בתחילה "נהיגה לקשמיר". צמח קיבל השראה לכתוב אותו בסתיו 1973 לאחר נסיעה ארוכה מאוד דרך "שטחי הפסולת" של דרום מרוקו. למשמעות השיר אין שום קשר למקום שהוא נקרא על שמו, זה יותר על המסע הארוך הזה.
שוחח עם קמרון קרואו, פלאנט אמר, "זו הייתה דרך חד-מסלולית שחתכה בצורה מסודרת את המדבר. שני מיילים מזרחה ומערבה היו רכסי סלע חול. זה נראה כאילו נסעת במורד ערוץ, הדרך הרעועה הזו, ולכאורה לא היה לזה סוף."
באשר למוזיקה, שיצאה מסשן של לילה מאוחר עם הגיטריסט ג'ימי פייג' והמתופף ג'ון בונהאם במהלך אחת מהשהות של הלהקה בהדלי גראנג', אחוזה באיסט המפשייר שבה הלהקה אהבה להקליט. היו לו תקרות גבוהות שהיו מושלמות להקלטה ב.
"זה היה רק בונזו ואני", אמר פייג'."הוא התחיל את התופים, ואני עשיתי את הריף ואת האוברדאב, שלמעשה משתכפלים על ידי תזמורת בסוף, מה שהביא אותו לחיים עוד יותר. זה נראה כל כך מבשר רעות והיה לו איכות מיוחדת. זה נחמד ללכת על מצב רוח אמיתי ולדעת שהצלחת."
השיר נזרק לזמן מה, בעיקר בגלל שהבסיסט ג'ון פול ג'ונס החליט לאחרונה לעזוב את הלהקה לאחר שחווה את סיבוב ההופעות של זפלין ב-1973 בארה"ב. בסופו של דבר הם קיבלו את ג'ונס בחזרה ב-1974 והעבודה על "קשמיר" התחדשה. ג'ונס היה המוח מאחורי החלקים התזמורתיים של השיר.
עם זאת, פלאנט לא היה חניך שמח. הוא היה גאה במילים שלו אבל היה "מאובן" ו"כמעט בדמעות" ניסה לשיר עם "התבנית הקצבית יוצאת הדופן" של השיר.
"זו הייתה יצירה מוזיקלית מדהימה לכתוב אליה, ואתגר מדהים עבורי", אמר. "כל הקטע של השיר הוא… לא גרנדיוזי, אלא עוצמתי: הוא דרש איזושהי כינוי, או תפאורה לירית מופשטת על כל הרעיון של החיים שהם הרפתקה וסדרה של רגעים מוארים."
לאחר הוספת מיתרים וקרניים אמיתיים, האפוס האופראי הסתיים. זה היה התגלמות שירי זפלין, לפחות לצמח. פייג', לעומת זאת, אמר שזה אחד משירי זפלין הטובים ביותר, לא הטוב ביותר. הם שיחקו בו בפעם הראשונה בסיבוב ההופעות ב-1975 והוא הפך במהירות לחביב המעריצים.
בשנת 1977, פלאנט אמר שהוא יבקר בקשמיר יום אחד כשאיזה "שינוי גדול" יפגע בו והוא צריך "באמת להסתלק" כדי לחשוב על "עתידו כגבר ולא כנער מתפרץ". אנחנו לא יודעים אם הוא באמת הגיע להודו, אבל הוא בהחלט עבר שינויים גדולים זמן לא רב לאחר מכן.
