בין אם אתה סופר שאפתן (בכל תעשייה) או סתם חובב סרטים, כולם מתעניינים בתובנה של קוונטין טרנטינו בנושא. אחרי הכל, הוא אמן במלאכתו. בפשטות, אף אחד לא כותב כמו שהוא כותב. והעבודה שלו השפיעה כמעט על כל היבט של תרבות הפופ, כולל הנוקמים. אבל עם האקשן המטורף שלו, הדיאלוג המסוגנן והאסתטיקה הראוותנית שלו, קשה להאמין שהסרטים שלו מגיעים ממקום מאוד אישי.
אבל הם כן.
מאוד.
הנה איך ולמה קוונטין כותב באופן אישי ואיך הוא מסתיר את הכל מאיתנו.
הסרטים שלו יותר אישיים ממה שאנחנו חושבים
במהלך ראיון פנטסטי עם אלה טיילור מ-The Village Voice, קוונטין חשף שהסרטים שלו הם הרבה יותר אישיים ממה שהם עשויים להיראות. זה היה כאשר קוונטין קידם את סרט המלחמה המעולה שלו, Inglourious Basterds. והנושא עד כמה הסרטים שלו אישיים עלה כשאלה שאלה אותו אם ההזדקנות שלו משפיעה על עבודתו.
"כשאנשים מגיעים לאמצע שנות הארבעים לחייהם, הוריהם מזדקנים, ונראה שהצד הטרגי יותר של החיים מתגלה יותר", אמרה אלה. "האם זה משפיע על העבודה שלך?"
כך הגיב קוונטין: "הסרטים שלי הם אישיים עד כאב, אבל אני אף פעם לא מנסה ליידע אותך עד כמה הם אישיים. זה התפקיד שלי לגרום לזה להיות אישי, וגם להסוות את זה כך שרק אני או האנשים שמכירים אותי יודעים כמה זה אישי. קיל ביל הוא סרט מאוד אישי."
כמובן, זה מאתגר לראות איך Kill Bill Volume 1 או 2 הוא כל כך אישי. אבל לזה בדיוק התכוון קוונטין.הוא רצה ליצור משהו שאנשים יאהבו וירצו לצפות בו שוב ושוב. הוא לא רצה שהם יציצו לתוך נשמתו. עם זאת, העובדה שיש לו נשמה בסרטיו היא משהו שמייחד את עבודתו מרובם. בזמן שהוא עושה סרטים משעשעים, עבודתו של קוונטין טרנטינו היא ללא ספק אותנטית. אולי לא תמיד נוכל לשים את האצבע על הסיבה, אבל אנחנו תמיד יודעים את זה.
אנחנו רואים את זה בדרך שבה הדמויות שלו מתקשרות זו עם זו. אנחנו רואים את זה כשהוא עושה בחירה לא שגרתית בסיפור, שלמעשה מרגיש אמיתי בתוך העולם שהוא יצר. ואנחנו רואים את זה בנושאים שהוא חוקר, גם אם הם מכעיסים יוצרי קולנוע אחרים כמו ספייק לי.
כל החלטה שקיבל קוונטין היא אישית. הוא בעל אוריינטציה מאוד מפורטת וספציפית לחלוטין. אבל, כמובן, זה רק גורם לנו לשאול את השאלה למה… עם זאת, קוונטין לא יספר לנו…
אבל למה קוונטין לא יגלה למה הסרטים שלו כל כך אישיים?
הסיבה העיקרית, ובכן, זה "לא עניין של אף אחד", כך הוא טוען.
במהלך הראיון המדהים שלו עם אלה טיילור ב-The Village Voice, אמר קוונטין, "זה התפקיד שלי להשקיע בזה ולהסתיר את זה בתוך הז'אנר. אולי יש מטאפורות לדברים שקורים בחיי, או אולי זה פשוט ישר איך זה. אבל זה קבור בז'אנר, אז זה לא סוג של 'איך גדלתי לכתוב את הרומן'."
עם זאת, קוונטין אמר שכל מה שקורה איתו בזמן הכתיבה תמיד מוצא את דרכו אל היצירה שהוא יוצר… בצורה כזו או אחרת.
"כל מה שקורה איתי בזמן הכתיבה הולך למצוא את דרכו לתוך היצירה", הוא אמר לאלה טיילור. "אם זה לא יקרה, אז מה לעזאזל אני עושה? אז אם אני כותב ממזרי נפש ואני מאוהב בבחורה ואנחנו נפרדים, זה ימצא את דרכו לתוך היצירה. הכאב הזה, איך שהשאיפות שלי נכזבו, זה ימצא את דרכו לשם. אז אני לא עושה ג'יימס ל. ברוקס - אהבתי כמה שספנגליש היה אישי, אבל חשבתי שבמקום שבו סופיה קופולה קיבלה שבחים על היותה אישית, הוא קיבל ביקורת על היותו אישי באותה צורה כואבת בדיוק.אבל זה לא מעניין אותי, לפחות לא עכשיו, לעשות את הסיפור הקטן שלי על המצב הקטן שלי. ככל שאסתיר את זה יותר, כך אני יכול להיות יותר חושפני."
אולי המרכיב המעניין ביותר של איך קוונטין טרנטינו כותב את התסריטים שלו הוא העובדה שהוא כן בוחר סיפורי ז'אנר לחקור. בכך הוא מתכוון ל"מערבונים", "סיפורי נקמה", "סרטי מלחמה" וכו'. לכן, כפי שאמרה אלה טיילור בראיון שלה עם קוונטין, לעתים קרובות קוונטין אפילו לא יודע מתי הוא בעצם כותב על עצמו… זה רק יוצא בכתב…
"רובו צריך להיות בתת מודע, אם העבודה מגיעה ממקום מיוחד", אמר. "אם אני חושב ומתמרן את העט הזה מסביב, אז זה אני עושה את זה. אני באמת צריך לתת לדמויות לקחת את זה. אבל הדמויות הן היבטים שונים שלי, או אולי הן לא אני, אבל הן באות ממני אז כשהם לוקחים את זה, זה רק אני נותן לתת המודע שלי לקרוע."
