ג'וקר עסק רק במשחקים, אבל איכשהו אנחנו לא חושבים שהוא יעסוק בשחמט. או שאולי הוא יעשה זאת. הית' לדג'ר, לעומת זאת, היה.
כנראה שלדג'ר היה נגן נלהב, רק לא נגן נלהב כמו בת' הרמון מהתוכנית המצליחה של נטפליקס, The Queen's Gambit. אבל זה לא אומר שלשחקן ולתוכנית אין משהו במשותף.
הית' לדג'ר כבר היה שחקן פורה שהפתיע מעריצים ומבקרים עם כל תפקיד עד שמת ב-2008. הוא נתן לנו תפקיד אחרון זוכה אוסקר עם ג'וקר ב"האביר האפל", ומאז המשפחה שלו שמר על מורשתו בחיים.
עם זאת, לפני מותו הטראגי, לדג'ר התכוון ליצור סרט שהיה לו רצף תחרותי שמתחרה בזה של הרמון.
לדג'ר מתוכנן להפוך את 'הגמביט של המלכה'
עם כמה לדג'ר היה מוצלח בזמן מותו, לא הייתה מפתיעה אם הוא היה ממשיך להשיג עוד דברים גדולים אילו היה חי. אחד הדברים הגדולים האלה יכול היה להיות הבכורה שלו בבימוי עם The Queen's Gambit.
ללא ספק, כאשר לדג'ר נתקל ברומן של וולטר טוויס משנת 1983 על ילד פלא צעיר שחמט מצליח, הוא זיהה רוח קרובה בהרמון.
הוא היה שחקן מצליח עם בעיות התמכרות משלו, ולהרמון היה כוח כוכבים באותה מידה בעולם השחמט עם התמכרויות בעייתיות לא פחות.
העובדה שלדג'ר היה מעין ילד פלא שחמט ככל הנראה משכה אותו לרומן ולדמות. הוא זכה באליפות השחמט לנוער של מערב אוסטרליה כשהיה בן עשר.
אם לדג'ר היה חי כנראה שלא היינו מקבלים את הסדרה המוגבלת פרי עטו של סקוט פרנק ואלן שיאך (שם העט אלן סקוט) שהציגה את אניה-טיילור ג'וי והמשיכה עם משק בית שובר שיאים של 62 מיליון צפיות.
שייח היה מעורב בפרויקט מההתחלה, וסיפר ל"אינדיפנדנט", רק כמה שבועות לאחר מותו של לדג'ר, שהוא והשחקן עבדו יחד על עיבוד משלהם ב-2007.
המוצר היה סרט בכיכובו של לדג'ר, והגברת המובילה נראתה להיות אליוט פייג'.
זה לקח עשרות שנים ל-Schiach להעלות את הפרויקט לדרך
שיתוף הפעולה של שייח ולדג'ר נוצר לאחר ניסיונות כושלים רבים של שייח להוציא את הפרויקט לדרך.
אחרי שקרא את הרומן, שייח ידע שעליו להפוך אותו לסרט בהקדם האפשרי. אז הוא יצא לרכוש את הזכויות החל מ-1989, אך לא קיבל את מלוא הזכויות עד 1993.
לאחר מכן הוא התחיל לכתוב את התסריט ולמצוא את הבמאי. הוא ניסה עם במאים כמו מייקל אפטד וברנרדו ברטולוצ'י אך לא הצליח. בסופו של דבר הפרויקט נשכח במשך עשור.
עד 2007, אז פנה לדג'ר לשיח. השחקן הפך לאדם השמיני ששיח עבד איתו על התסריט, ואפילו את הופעת הבכורה שלו בבימוי עדיין לא היה לו. הניסיון היחיד שהיה לו באותה תקופה היה בימוי כמה קליפים.
אבל שייח סיים לשלוח לו חומר ועד מהרה הם שיתפו פעולה. הם תכננו להיפגש בתחילת 2008, אבל למרבה הצער, לדג'ר מת לפני שהספיקו.
כמה שבועות לאחר מותו של לדג'ר, שייח חשף שלדג'ר היה נלהב מאוד מהפרויקט.
"הוא היה נלהב מזה; הוא היה צעיר אינטנסיבי ומתעניין ונמשכתי אליו מיד," הוא אמר.
"בילינו הרבה זמן בשלושת החודשים האחרונים בעבודה על החזון שלו. עשיתי דראפט אחר טיוטה והוא נתן את דעתו ונפגשנו כמה פעמים בניו יורק וכאן, שם הוא בילה הרבה הזמן שלו. הגענו לשלב שבו שלחנו את התסריט לאלן. הית' היה מלא ברעיונות לצוות השני, בעיקר מרשימת החברים שלו לשחקנים. תכננו לעשות סרט בסוף 2008".
הם דיברו הרבה בשעות הלילה המאוחרות על כל ההיבטים של הסרט, כולל באיזו מוזיקה הם ישתמשו. שייח הציע להם להשתמש ב-"This Ole House" של רוזמרי קלוני ושלח ללדג'ר מוזיקה אחרת משנות ה-50 שהוא אהב.
אבל למרבה הצער שייח נותר ללא שותפו היצירתי והפרויקט נותר לבדו שוב עד שפרנק חתם שנים לאחר מכן.
"כמו בכל מה שאתה כותב, אם יש לך מזל אחד מכל חמישה תסריטים מתקבל", סיכם שייח."עם זה, זו רק שאלה של לחכות להזדמנות הנכונה ולקבל את הבמאי הנכון. חשבתי שהית' הוא זה. למרות שזה נושא מאוד מסחרי הוא ייראה כסרט ארט-האוס. אז אתה צריך להביא חזק שחקנים ולעשות סרט יפהפה כדי שתהיה תקווה להצליח בפריצה."
בסופו של דבר, לאחר כישלונות מתמדים, שייח סוף סוף עשה את הגמביט של המלכה, אבל לא בדיוק כפי שהוא ולדג'ר דמיינו זאת. סקוט הציע שיעבדו אותה לסדרה מוגבלת, ונטפליקס הסכימה.
עם כל השכתובים, מותו של לדג'ר והאולפנים שאמרו לו שאף אחד לא יתעניין בשחמט, שייח סוף סוף עשה את אחת הסדרות המצליחות בכל הזמנים. זה היה שווה לחכות, ולדג'ר בהחלט יהיה גאה. The Queen's Gambit אכן קיבל פסקול די מדהים בסופו של דבר.
