שתי אמהות, חמישה ילדים כולל ילדים ביולוגיים, מאומצים ואומנה; זו הדרך הבסיסית ביותר לסכם את תוכנית המצליחה, The Fosters. זוהי הצגה המבוססת על המציאות שכן הסצנות שלה קורות לעתים קרובות למשפחות בכל מקום. התוכנית מתמקדת בלנה וסטף פוסטר, להן 5 ילדים, החל מאומצים, לביולוגיים לאומנה, בשם ברנדון, ישו, מריאנה, קאלי וג'וד. המשפחה הרב-אתנית מציגה ראייה ישירה ואמיתית של איך זה להיות הורה לסבי המגדל ילדים שהם ילדים ביולוגית ושאינם קשורים ביולוגית, כמו גם את המאבקים שהם מתמודדים איתם ביום-יום. בחירת הדמות והנטייה המינית שלהם חשובה, והמפיקים שואפים לנרמל את המשמעות של להיות משפחה… בין אם ביולוגית, באמצעות אומנה או אימוץ.
במבט ראשון, המשפחה נראית נורמלית בדיוק כמו כל משפחה אחרת. הבית מלא בילדים, ומובל על ידי שני הורים מאוד תומכים. המפיקים יצרו דמויות המתמודדות עם בעיות יומיומיות כמו בריונות בבית הספר, השלמה עם המיניות של האדם, ולהטוטנות בהיותו ילד בזמן שהוא לכוד במערכת האומנה. אלו הן בעיות נפוצות ללא קשר לנטייה מינית או מין, מה שמקל על הצופים להזדהות איתם גם אם הנסיבות שלהם לא תואמות במאה אחוז. היבט מרכזי אחד של התוכנית הוא מערכת היחסים של סטף ולנה, לא לוקח להם הרבה זמן לקבל את העובדה שהם אוהבים זה את זה, ולהתמקד באתגרים של המשפחה שלהם.
הדמויות לא חיות בעולם פנטזיה שבו הכל הוא קשתות וחד קרן. סטף ולנה חווים הומופוביה מאנשים בתוך המשפחה שלהם. הם לומדים איך לאמץ את מערכת היחסים שלהם מבלי לתת למי שלא מבין או לא מוכן לעשות זאת - להרתיע אותם מלהראות שהם אוהבים ודואגים זה לזה.צעירי LGBTQ+ נמשכים במיוחד לתוכנית מכיוון שהיא מנרמלת מערכות יחסים מאותו המין ומדגישה את הניצחונות והמצוקות שעומדים בפני אנשים שהם חלק מהקהילה. בני נוער וצעירים רבים מסתכלים על סטף ולנה, כיוון שחשוב ונדיר שאנשים בעלי האיכויות והאוריינטציה שלהם יהיו מיוצגים בטלוויזיה. העובדה שיש להם משפחה, יוצרים חיים שהם אוהבים ותומכים זה בזה משמשת מגדלור של תקווה לצעירים בכל מקום.
התוכנית גם מבלה זמן רב סביב הרעיון של שייכות למשפחה ללא קשר לקשר ביולוגי. לסטף יש את ברנדון, בן מנישואיה הקודמים, ואביו עדיין בתמונה. סטף ולנה ביחד, אימצו תאומים, ישו ומריאנה כשהיו בני 9. אחר כך הם קיבלו את קאלי וג'וד, שהם שני ילדים שגדלו במערכת האומנה ומעולם לא הייתה להם סביבה ביתית או משפחה יציבה.
לפעמים כשאנחנו חושבים על אומנה ואימוץ, אנחנו מזלזלים עד כמה זה מאתגר עבור הורים שמקבלים ילדים אלה, נוצרות בעיות עם ילדים ביולוגיים ולכן יש להתייחס לזה די נורמלי אם לא קשה באותה מידה כאשר הילדים האלה מאומצים.ילדים אלה שיש להם היסטוריה, ולעתים קרובות יותר, הם עברו חוויות טראומטיות, ורבים לא רגילים לקבל אהבה וקבלה מאלה שאמורים להיות המטפלים שלהם.
לדוגמה, כאשר הפוסטרים החליטו לטפח את קאלי, הם עורכים מחקר על עברה ומגלים שהיא עברה התעללות על ידי המטפלים שלה בעבר. הם לוקחים אותה עם גרגר מלח, ולא מצפים שהיא פשוט הולכת להשתלב מיד. כצפוי, היא מתנקמת, מתפרצת וקשה להתקרב אליה רגשית. זו המציאות עבור ילדים אומנה ומאומצים רבים; הם לא חונכו בסביבה יציבה ואוהבת ולעתים קרובות מביאים את הטראומה שחוו בעבר לעתידם. בסופו של דבר קאלי לומדת להשתחרר, ומגלה שכמה משפחות יכולות להיות בריאות. ההצגה הזו היא דוגמה מצוינת לרגעים אמיתיים, גולמיים ולא חתוכים מהחיים שאינם מצופים בסוכר כדי להיראות מושלמים. כשזה מגיע לזה, ההצגה מצטיינת כי היא מאתגרת את הרעיון של מהי משפחה…אולי אפשר להגדיר אותה כמשהו שמורגש, שאין לו שיפוט, גבולות או הגדרה בודדה.
