אוקטן גבוה. מלא. מחזה בלתי פוסק. אלו הם תיאורים טיפוסיים של רצפי הפעולה הפותחים בפרנצ'ייז James Bond. הרבה השתנה בזכיינית בונד מההופעה הראשונה של שון קונרי ב-Dr. No מ-1962 ועד ל"להתראות" הרגשית של דניאל קרייג ב-No Time To Die של החודש. המרגל הבריטי הפך מרוכן נשים מלא לחצי פמיניסט. הוא הפך מלובש חליפות דו חזה רחבות לעיצוב איטלקי נקי ואלגנטי. והוא עבר את כל ההימורים של סלפסטיק מטופש לאקשן מופרז ועד לאלימות אכזרית, אכזרית, כמו בורן. אבל היו מספר דברים שנשארו אותו הדבר.צילום Gunbarrel, למשל, נכלל בכל סרט של ג'יימס בונד. כך גם המוזיקה. אבל רצף האקשן האיקוני הזה לפני כותרות הפתיחה עבר גם מעבר שייתכן שהמעריצים לא היו מודעים לו לחלוטין.
כל מעריץ בונד מצפה לראות רצף אקשן ענק בתחילת כל סרט. קטעי פעולה אלו נוטים להיות בעלי קשר מועט לעלילה. הם כוללים תפאורה מסיבית. סוגים שונים של רכבים. מבחר כלי נשק. ובונד בכלל בועט בישבן. עם זאת, מדובר בחוויה חדשה יחסית. הנה האמת של הרצפים שלפני הכותרת וכיצד הם התפתחו.
הרצפים שלפני הכותרת משקפים את הזמנים והקשרים השונים בעצמם
במסת וידאו מרתקת מאת The Discarded Image, נבחנת האבולוציה המסיבית של רצפי קדם הכותרת. הראשון נמצא בסרט בונד השני שנוצר אי פעם, מרוסיה באהבה. הסצנה, לעומת זאת, לא נראית כמו הפתיחות הגדולות שראינו ב-Die Another Day, Quantum Of Solace או Skyfall.למעשה, הסצנה כולה היא בעצם עושק שעוקב בשקט אחרי בונד דרך גן עד שבונד מקבל עליו את המהיר. כמו הקטעים המוקדמים של הסרטים המאוחרים יותר, אין לזה הרבה קשר לעלילה, אבל הוא גם לא עוסק במחזה מרחוק. אבל זה גם שיקוף של התקופה וגם של גישתו של שון קונרי לדמות.
את אותו הדבר אפשר לומר על רצף הכותרת של הסרט השלישי, גולדפינגר. עם זאת, הוא מציג את בונד במשימה, חושף חליפה מגניבה ונקייה ומצית חומר נפץ. זה בהחלט מגניב, במיוחד כששון קונרי שלא אהב עכשיו מתנהג בצורה עדינה ככל האפשר. אבל זה לא מה שהמעריצים מאמינים שהוא פתיחת קשר קלאסית.
זה למעשה לא הגיע עד שרוג'ר מור השתלט על התפקיד בשנות ה-70. בעוד שסרטי בונד המאוחרים יותר של שון קונרי כללו עוד כמה קרבות אגרוף בהתחלה, הסרטים של רוג'ר מור הלכו על קטעי האקשן הפשוטים. כמובן, סרטי הבונד שלו היו הרבה יותר מוגזמים, אז הגיוני שהוא יהיה זה שיכניס את משקפי האקשן לפני הכותרות ושיר סרט בונד.
אבל אפילו בשנות ה-70 וה-80, קטעי הפעולה הפותחים נראו מעט שונים מאלה של שנות ה-90, 2000, 2010 ו-2020. בדרך כלל, רצפי הפתיחה יתחילו בדמויות משניות שנתקלו בבעיה. בעיה זו חוצה את שולחן העבודה של MI6, ואז בונד נקרא ומתבצעת פעולה. בסרטים המאוחרים, בונד נמצא שם מההתחלה, דוחף את הקהל למשימתו המלאה באדרנלין מיד. זה לא אומר שאין הצטברות… לפחות, רובם עשו זאת כמו שצריך. סרטים כמו A View To A Kill ו-Quantum Of Solace פשוט קופצים ישר פנימה מבלי לתת לקהל להבין מה קורה, בעוד Die Another Day, Golden Eye ו-Skyfall עושים עבודה נפלאה בבניית רגעי האקשן האינטנסיביים ביותר לאחר שהעניקו לך הקשר חיוני. בלי להוציא אותך מהמשימה.
לקטעי הקדם-כותרת של רוג'ר מור ולקטעים המאוחרים יותר של פירס ברוסנן ודניאל קרייג היו הרבה אלמנטים דומים, כולל צילום ה-"holy s".זו ההזדמנות שבה בונד נופל למותו לכאורה או מבצע פעלול שגורם לקהל ללכת, "הבחור הזה הוא הסוכן החשאי הכי מגניב, הכי רע בתולדות הקולנוע".
וזה דבר חשוב להרגיש ממש לפני שמתחילים לסרט בונד, ללא קשר לאיכות העלילה שאחריו.
סצינות הפתיחה של דניאל קרייג היו גם ייחודיות לחלוטין וגם התקשרות חוזרת
בעוד שרצף הפעולה הפותח של Quantum Of Solace זרק את הקהל לתוך הכאוס כמו ההתחלה של A View To A Kill של רוג'ר מור, ו-Skyfall ו-Spectre דומים בקצב ובסגנון לעידן פירס ברוסנן, הפתיחות ל הסרט הראשון והאחרון של דניאל בולטים. בזמן כתיבת שורות אלה, No Time To Die רק יוצא לבתי הקולנוע, כך שהימנעות מספוילרים היא חובה. עם זאת, ניתן לומר שפתיחת הסרט דומה יותר לפתיחת קזינו רויאל מאשר לשאר סרטי דניאל קרייג.
ביציאה הראשונה של דניאל בתור בונד, אנחנו זוכים לסצנת פלאשבק קצרה בשחור-לבן המתארת את שני ההרג הראשונים של הסוכן. הסצנה מעניקה במהירות לקהל את ההקשר הדרוש לו לפני שחותכים קדימה ואחורה בין שיחה לסצנת קרב אכזרית.
במובנים רבים, זה הרבה יותר דומה לעידן שון קונרי מאשר לתקופת רוג'ר מור, טימותי דלטון, ג'ורג' לזנבי או פירס ברוסנן. נראה כאילו יוצרי הסרט רצו ליידע את הקהל שהגרסה הזו של בונד הולכת להיות שונה. הוא עמד להיות הרבה יותר רגשי והרבה יותר אלים. וזה חכם שיוצרי הסרט בחרו בגישה דומה (בכל זאת שונה) לפתיחה של No Time To Die. זה מספק עזר נחמד לתקופתו של דניאל כבונד תוך מתן כבוד לקטעי העבר שלפני הכותרת ופותח את הדלת לסגנונות ומבנים חדשים לסרטי בונד של העתיד.
