ב-1 במאי, נטפליקס הוציאה את הסדרה האחרונה של ריאן מרפי, הוליווד. הסדרה מדמיינת מחדש את תור הזהב של הוליווד כעידן הרבה יותר מתקדם ומלא תקווה, ומשלבת גרסאות בדיוניות של כוכבים אמיתיים עם דמויות של יצירתו של מרפי.
ב-2018, מרפי חתם על חוזה לחמש שנים ב-300 מיליון דולר עם נטפליקס. מאז, הוא מפיק ויוצר עבור הרשת סרטים דוקומנטריים ותוכניות שמעניקים תשומת לב לסיפורים שאולי לא ייעשו אחרת. במהלך השנים, מרפי התפרסם בתפקידו בהבאת סיפורים מגוונים לקדמת הטלוויזיה, כמו Glee, Pose ולאחרונה The Politician של נטפליקס.עם יציאת הוליווד, הוא לא רק שומר על אותה מגמה, אלא גם רואה בעיני רוחו עולם שבו הגיוון בהוליווד הגיע הרבה יותר מוקדם מאשר במציאות.
תגובה קריטית מוקדמת להוליווד מעניקה את השקפתו הוורודה של מרפי על הוליווד הישנה. בעוד שהדמיון המחודש שלו הוא ללא ספק הוליווד מלאת תקווה ומתקדמת יותר, זה גם לוקח זמן להאיר אור על הסיפורים האמיתיים של חוסר הצדק של הזמן. הניגוד בין פסוקי הסיפורים האמיתיים שהבדיוניים משמשים להדגיש את הדרכים שבהן תעשיית הבידור נכשלה לאורך השנים, וכיצד, אפילו היום, היא יכולה להיות הרבה יותר טובה.
מבט חדש בהוליווד הישנה
בתחילת הסדרה נראה שדמותו של ארצ'י קולמן, בגילומו של ג'רמי פופ, מסכמת את לב ליבה של הוליווד באומרה: "אני רוצה לקחת את הסיפור של הוליווד ולתת לו שכתוב". לאחרונה, נושא זה היה נושא פופולרי. בדומה לסרטו של קוונטין טרנטינו פעם בהוליווד, מרפי משכתב חלק מההיסטוריה של הוליווד לטובה.באמצעות תערובת של דמויות מומצאות וגרסאות בדיוניות של אנשים אמיתיים, מרפי מאיר אור על המציאות של תור הזהב של הוליווד עבור אלה שלא היו לבנים ומשונים.
לאורך כל הסדרה, אנחנו מתוודעים להאטי מקדניאל, רוק הדסון ואנה מיי וונג, בין היתר, שהיו כוכבות אמיתיות בהוליווד הישנה. עם זאת, למרות הסלבריטאי שלהם, בחיים האמיתיים הם מעולם לא קיבלו את הכבוד האמיתי או ההערכה שהם ראויים להם. מקדניאל ו-וונג, במיוחד, היו נושא לגזענות ולטייפקאסט בהוליווד. בעוד שהדסון אכן זכה לכמות משמעותית של תהילה, הקריירה שלו נפגעה על ידי עיתונאים שאיימו להוציא אותו כגבר הומו, והוא נאלץ להתחתן כדי להסתיר את אמיתות המיניות שלו. בסיפורו של מרפי, לעומת זאת, הגרסאות הבדיוניות של הסלבריטאים הללו זוכות לצדק ומוצאות אושר.
זה לא סוד שההיסטוריה של הוליווד בשלה עם גזענות, הומופוביה וסקסיזם. כמו הרבה דימיונות מחדש, מרפי'ס הוליווד מסתמכת במידה רבה על קבוצת אנשים ואירועים שמתאחדים בזמן הנכון.על רקע הטרגדיה האמיתית של פג אנטוויסטל, הסדרה מפגישה אנשים צבעוניים, נשים ואנשים קווירים כדי ליצור הוליווד ישנה אידיאליסטית. מציאותי או לא, מרפי משלב בין בדיה ומציאות, ייאוש ותקווה, באופן שנותן לצופים מבט אל עבר מביש ובו בזמן חושף את הכוח האמיתי של הייצוג.
השפעת הייצוג
מה שמסתתר מתחת לצלילים של גרסה מתקדמת ומזויפת של הוליווד הוא המסר האמיתי ששווה לקלוט. בסוף הפרק הרביעי של הסדרה, גרסה בדיונית של אלינור רוזוולט, בגילומה של הארייט סנסום האריס, מדברת על כוחו של הייצוג בתעשיית הבידור. בשיחה עם מנהלי האולפנים שנמצאים על סף ליהוק האישה הצבעונית הראשונה אי פעם לתפקיד ראשי, אומר רוזוולט, "פעם האמנתי שממשלה טובה יכולה לשנות את העולם [אבל] אני לא יודע שאני מאמין שעוד… מה שאתם עושים, שלושתכם, יכול לשנות את העולם".זוהי אמירה שאפתנית אך לא בהכרח שקרית. כוח הייצוג אולי הוערך מדי בהוליווד, אבל לולא זה היה המקרה, העולם היום עשוי להיות מקום אחר.
אחת ההודעות הברורות ביותר על ייצוג מתרחשת בגמר. בעוד האוסקר הבדיוני של 1948 מתרחש, שבו גרסת הוליווד מספר אנשים מגוונים זוכים בפרסים, מרפי משלב סצנות מחדרי מגורים ברחבי אמריקה. הצופה צופה באנשים צבעוניים ברחבי אמריקה חוגגים את הזכיות של אנשים שאינם לבנים. הרגע העוצמתי הזה הוא מר-מתוק. השמחה אמנם נובעת מהמסך, אבל לאלו שצופים בהוליווד לא קשה לזכור את הסיפור האמיתי. לדעת את זה, למרות שהגרסה הזו נפלאה, היא לא אמיתית.
עד סוף הסדרה, האולפן במרכז הוליווד מתחיל להתקדם עוד יותר. מרפי יוצר אווירה של אפשרות ואופטימיות, משהו שאמנם בדיוני, אבל פותח דיון על מה עוד אפשר לעשות בימינו.אני מקווה שהצופים יצאו נפעמים מהסדרה, אבל גם רוצים עוד שינוי ועוד גיוון.
כל העונה של הוליווד משודרת עכשיו בנטפליקס.
