גם אם חזרת השבוע על המילה קנדימן חמש פעמים מול המראה, הרימייק החדש של ג'ורדן פיל לסרט הקאלט משנת 1992 לא היה צפוי להופיע. כמו סרטים רבים לפניו, הודות לסגירה המתמשכת של בתי קולנוע ברחבי הארץ, הסרט החדש של קנדימן התעכב. במקור הוא היה אמור לצאת לאקרנים החודש, אך כעת הוא מתוכנן לצאת לקולנוע בסוף ספטמבר. למרבה הצער, אז ייקח לנו קצת יותר זמן כדי להכניס את הווים שלנו לסרט החדש, אם כי אתה יכול להזכיר לעצמך למה אתה יכול לצפות מהסרט.
עדיין, לא הכל אבוד אם אתה מעריץ של קנדימן! לפני שהוא מצטרף לשורות חידושי האימה המפורסמים האחרים שרדפו אותנו לטוב ולרע, כולל The Hills Have Eyes, Suspiria והזבוב, קדם לסרט החדש של קנדימן שוחרר באינטרנט על ידי במאי הסרט, ניה דאקוסטה.באורך של קצת יותר משתי דקות, הוא ללא ספק קצר מאוד, אבל אם אתה מחפש משהו אחר מלבד איום מכור לגרד את כל מה שקשור לקנדימן לפני שהסרט החדש יוצא לאקרנים, אולי תרצה להציץ בסרט הקצר.
A Taste Of Candyman
הוציא את הסרט הקצר בטוויטר השבוע, לבמאי אמר את זה על היצירה:
"CANDYMAN, בצומת של אלימות לבנה וכאב שחור, עוסק בשהידים לא מוכנים. האנשים שהם היו, הסמלים שאנחנו הופכים אותם אליהם, המפלצות שאומרים לנו שהן בטח היו."
הכוונה מאחורי הסרט הקצר היא מאוד בזמן. בשבועות האחרונים היו התקוממויות נוספות באמריקה לאחר מותו של עוד אדם שחור מידי המשטרה. עם דמיון מדהים, הפריקוול של קנדימן מתעמק במקורות האלימות הגזעית באמריקה.הוא חוקר את ההיסטוריה של דמות קנדימן ושל מספר קורבנות אחרים של אלימות על רקע גזעני, כפי שנראה דרך העיניים והבד של (בצורת אנימציה) אנתוני מקוי, גיבור הרימייק הקרוב של קנדימן. שוב, אנחנו צריכים לזכור שחיים שחורים חשובים.
הסרט הקצר יעיל מאוד. זה מזכיר לנו בצורה רודפת את מקורותיו של קנדימן, עבד שחור בשם דניאל רובייטיל שהיה קורבן לאלימות לפני שחזר לחיים בתור רוח הרפאים בעלת ידי הקרס שממנו לימדו את כולנו לפחד. זה גם גורם לנו להרהר במפלצת שגדולה יותר מהדמות בעלת ידי הקרס ששולטת גם בסרט הקצר וגם בסרט הארוך, והמפלצת הזו היא, כמובן, גזענות. בעוד שקנדימן עצמו הוא נוכחות מפחידה בסרט המקורי, הוא אגדה אורבנית וכוח זעם שאינו אמיתי. למרבה הצער, בעולם בו אנו חיים, גזענות היא בעיה אמיתית מאוד, וכך גם הזעם שהפגינו אלה שחייהם הושפעו מסמל הרוע הזה בעולם האמיתי.
תוכל לראות את הסרט הקצר למטה.
הרלוונטיות של הקנדימן
מעריצי סרטי קנדימן המקוריים כבר יכירו את האגדה על המפלצת המכורה. העבד השחור דניאל רובייטיל נרצח בגלל שהעז להתאהב באישה לבנה. פרשיות אהבה בין-גזעיות היו אסורות במאה ה-19 בחלקים מסוימים של אמריקה, למרות שדניאל בהחלט לא הגיע לגורלו. הוא הוכה באכזריות, ידו הוסרה, והוא נמרח בדבש, כדי שיאכלו אותו מדבורים. מעשה נורא, ולמרות שהוא בדיוני, אנחנו יכולים להתייחס אליו גם היום כשאנחנו שומעים על העוולות שנגרמות לאנשים שמוכים ונהרגים בגלל צבע עורם.
למרות שלסרטי קנדימן היה אלמנט חותך, הם היו, בלב, השתקפות מחרידה של הגזענות האנטי-שחורה שקיימת באמריקה.
בסיפורת, הקנדימן הפך לבוגמן; מישהו שצריך לחשוש משמו לאחר שלחשו אותו בפינות. במציאות, יש הקבלה. גזענים אמרו לאמריקאים זה מכבר שיש לחשוש מגברים שחורים; שאסור לכבד אותם או לקבל אותם כי הם מפלצות שצריך להיזהר מהן. המיתוסים האורבניים שהונצחו נגד גברים שחורים סימנו אותם כבוגיים של ימינו. האירוניה, כמובן, היא שגזענים הם המפלצות האמיתיות, אבל כפי שהיה במהלך ההיסטוריה (כמו בתוך הסרט), האמת עוותה כדי להפיץ מסר של שנאה מסיבות שלעולם לא תמיד ברורות.
באקלים של היום, שבו הפחד מסטריאוטיפים קורע את אמריקה, הסיפור של קנדימן הופך מפחיד מתמיד. בסרט ובמציאות אנו רואים כיצד אלימות מולידה אלימות.
כשאנחנו מהרהרים על הסרט הקצר החדש של קנדימן, עלינו להסתכל על עצמנו במראה. עלינו לשאול את עצמנו את השאלה הזו: האם אני ארור אחרים בגלל המיתוסים האורבניים שהופצו עליהם? לא משנה אם אנחנו שואלים את זה חמש פעמים או לא, אנחנו עדיין צריכים לשקול את ההנחות שלנו.אם נוכל לערער על הגישות הגזעניות שלנו, אולי נוכל למחוץ את המפלצת בתוכנו לפני שהיא תגרום נזק.
