למרות שניתן להתווכח שקוונטין טרנטינו עשה כמה דברים 'משובשים' על הסט של Inglorious Basterds, זה גם בטוח לומר שהסרט מ-2009 הוא אחד הטובים שלו. הסרט, שעוקב אחר קווי עלילה מרובים שנקבעו בסוף מלחמת העולם השנייה הוא מטורף לחלוטין. כמובן, זה דורש חירויות מסיביות עם ההיסטוריה (להרוג את היטלר הוא הבולט ביותר), אבל זה חלק מהכיף. הסרט כולו הוא מסע מותח עם ביצועים מדהימים, בעיקר מחברו הטוב של קוונטין כריסטוף וולץ, וסוג של פנטזיית נקמה עבור אנשים יהודים לאחר האימים הבלתי ניתנים לתיאור שהם התמודדו מול גרמניה הנאצית.
לסרט יש מה לומר.זה מפלג. זה שערורייתי. זה מצחיק. זה לא נוח. זה ממש משעשע. לא פלא שאנשים עדיין מנסים לנתח את זה שנים אחר כך. שוב, מעריצי קוונטין טרנטינו רוצים לדעת כל מה שצריך לדעת על איך הוא כותב את התסריטים שלו.
ובכן, הודות לראיון מעולה עם אלה טיילור ב-The Village Voice במהלך יציאתו של Inglorious Basterds, השגנו קצת תובנה לגבי המקור של יצירת האמנות הזו.
נקמה הייתה מרכז הרעיון שלו לסרט
במהלך הראיון עם אלה טיילור (שהיא יהודייה), היא הודתה לו על ש"שיגר" את היטלר בסרט. היא גם אמרה לו שהיא מודאגת מהתיאור של המאבקים של העם היהודי במהלך מלחמת העולם השנייה לפני שראתה ממזרים חסרי כבוד. אחרי הכל, זוועות השואה הן מהדברים הגרועים ביותר שנעשו אי פעם במהלך ההיסטוריה. אז זה נושא רגיש… ברור. אבל קוונטין רצה לחקור את הפנטזיה של לשחרר את כל הכעס הזה על מה שקרה ולבזבז את אלה שעשו את זה.
בעוד ש'רוע' אינו מוליד 'רוע', רגשות הזעם והצורך בנקמה הם בהחלט נורמליים.
"במהלך השנים, כשהגעתי לרעיון של יהודי אמריקה לנקום, הייתי מזכיר את זה בפני חברים יהודים גברים שלי, והם אמרו, 'זה הסרט שאני רוצה לראות.את הסיפור האחר הזה, אני רוצה לראות את הסיפור הזה'", הסביר קוונטין בראיון. "אפילו אני מתעצבן, ואני לא יהודי. כשקניתי את הכותרת של הממזרים האיגלוריים של אנצו קסטלארי, שיש לו עלילה טובה, חשבתי שאולי אקח משהו מהסיפור שלו, אבל זה פשוט אף פעם לא הסתדר."
זה היה פעם מיני-סדרה
למרות שקוונטין רצה לקחת עוד מהסרט מ-1978 באותו שם, זה פשוט לא יצא כך. ברגע שהוא התחיל לכתוב אותו (אחרי ג'קי בראון), הוא קיבל צורה משלו. עם זאת, במקור זה לא היה אמור להיות סרט.
"התחלתי לכתוב ולא יכולתי להפסיק; זה הפך לרומן או למיני-סדרה.רעיונות המשיכו להגיע אליי, וזה הפך להיות יותר על הדף מאשר על הסרט הזה שאולי בסופו של דבר אעשה. זה קרה גם עם קיל ביל, וזו הסיבה שזה בסופו של דבר היו שני סרטים. כל הרעיון של סט אריזת DVD הוא די מדהים. אף במאי-כותב עוד לא ניצל את הפורמט הזה, תבנית נפלאה להיות איתה סופר אמיתי."
הסיפור אפילו חולק לפרקים, אבל קוונטין הניח את הסרט בצד כדי לעשות Kill Bill.
"ואז הלכתי לארוחת ערב עם [יוצר הסרט] לוק בסון ושותפו להפקה. אני מספר להם על רעיון המיני-סדרה הזה, והמפיק היה ממש על הסיפון. אבל לוק אמר, 'אני מצטער, אתה אחד הבמאים הבודדים שבאמת עושים לי חשק ללכת לקולנוע. והרעיון שאולי אצטרך לחכות חמש שנים כדי להיכנס לתיאטרון ולראות את אחד מהסרטים שלך מדכא אותי.' וברגע ששמעתי את זה, לא יכולתי לבטל את שמיעתו. הבנתי שהסיפור המקורי פשוט גדול מדי. ואז היה הרעיון להתמודד עם קולנוע הרייך השלישי, כשגבלס כראש אולפן עושה סרט בשם Nation's גאווה, ואני ממש התלהבתי מזה."
הוא לא הסתמך על מחקר… הוא קיבל השראה מתעמולה
דיוק היסטורי מיועד ליוצרי קולנוע שונים… לא לקוונטין. באופן ספציפי, הוא קיבל השראה מהתעמולה של מלחמת העולם השנייה (במיוחד מבחינת הסרטים שלהם) וזה הפך להיבט מרכזי הן באופן שבו הוא בנה את הסיפור והן בעלילה עצמה.
"הושפעתי מאוד מסרטי תעמולה הוליוודיים שנעשו במהלך מלחמת העולם השנייה. רובם נוצרו על ידי במאים שחיו בהוליווד כי הנאצים השתלטו על מדינותיהם, כמו ז'אן רנואר עם This Land Is Mine, או פריץ לאנג עם מאן האנט, ז'ול דאסין עם איחוד בצרפת, והווידויים של [אנטול ליטבק] של סרטי ריגול נאציים כאלה."
בעוד שרוב יוצרי הסרט כנראה התמודדו עם מתח רב בנושא --- אחרי הכל, המלחמה עדיין השתוללה כשהם נוצרו -- קוונטין קיבל השראה מכמה שהם משעשעים.
"הם נוצרו במהלך המלחמה, כשהנאצים עדיין היו איום, וליוצרי הסרטים האלה כנראה היו חוויות אישיות עם הנאצים, או שדאגו עד מוות לגבי משפחותיהם באירופה.אבל הסרטים האלה משעשעים, הם מצחיקים, יש בהם הומור. הם לא חגיגיים, כמו Defiance. מותר להם להיות הרפתקאות מרגשות."
