אלה שגדלו בשנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 זוכרים את התופעה שהייתה פי-ווי הרמן. האיש מאחורי הדמות, פול רובנס פיתח את הדמות עוד בשנת 1977. הוא הצהיר עם NPR, תהליך פיתוח המעשה היה פשוט יותר ממה שאפשר לחשוב, "היתה לי מפוחית קטנה באורך אינץ' אחד שאמרה 'פי-ווי' על זה, והכרתי ילד ששם משפחתו היה הרמן, ופי-ווי הרמן נשמע כמו סוג של שם שלעולם לא תמציא", הוא אמר. "זה נשמע כמו, אתה יודע, שם אמיתי לגמרי שהומצא על ידי מישהו שלהורים שלו לא ממש אכפת מהם." בכל הנוגע להשראה, להיות המוזר שגדל היה גורם גדול, "הרגשתי כמו כדור מוזר לגמרי, כאילו, כמעט כל דקה של התבגרות, אז יהיה קשה לבודד את זה.אבל אני חושב שזאת הייתה כל הפואנטה של ההצגה שזה יהיה קשה להתבלט ב-Playhouse. כאילו, הכל בלט ב-Playhouse, אז אתה יכול להרגיש ממש בבית, לא משנה מי אתה או מה חשבת או משהו."
בכל הנוגע להצלחה שלו, רובנס מודה שזה היה יותר מזל מכל דבר אחר, "אין באמת תשובה טובה איך אפשרו לזה לקרות. הכל היה סוג של מזל". עדיין עד היום, רובנס זוכה למעריצים שמודים לו על כך שנתן להם אלטרנטיבה מוזרה כביכול כשהתבגרו.
עם זאת, יש לציין כי ייתכן שכל הצלחתו לא הייתה יורדת כמתוכנן לולא אודישן כושל. בעקבות הדחייה, למרות הכל, רובנס יצא ויצר קבוצה משלו וכמו שאומרים, השאר היסטוריה. ראינו את זה פעם אחר פעם, דלת אחת נסגרת בעוד אחת אחרת נפתחת מחדש, זה היה המקרה עם ההצלחה של פי-ווי.
SNL אומר לא
במהלך עלייתו, רובנס היה מושקע מאוד בקומדיית מערכונים. כשאנחנו חושבים על קומדיית מערכונים, הדברים הראשונים שעולים לנו לראש הם SNL ו- Mad TV. עבור רובנס, המקום הרצוי שלו היה Saturday Night Live, עם זאת, האודישן הראשון שלו היה כישלון והוא לא לקח אותו טוב מדי.
הדחייה הייתה ברכה שכן היא תוביל ל-Pee Wee's Playhouse, מופע איקוני של פעם. הרמן קיבל הלוואה מהוריו והקים צוות של 60 אנשים, רובם עבדו בחינם. רובנס נזכר בחוויה, "לפני שבכלל הלכתי הביתה [אחרי האודישן שלי ב-SNL], נחתתי בלוס אנג'לס והתקשרתי להורים שלי ולוויתי מהם קצת כסף", הוא נזכר. "וכנראה תוך שבועיים היו לי 60 אנשים שעבדו עבורי בחינם, והפקנו את [המשחקייה של פי-ווי.]"
תפנית מרשימה ואחת שכולנו יכולים ללמוד ממנה.
