איזו תוכנית הגדירה את הילדות שלך?
עבור דור המילניום, Boy Meets World הייתה חוויית הטלוויזיה המובהקת. המעריצים עסקו כולם על קורי וטופנגה ועל כל שיעורי החיים המדהימים האלה של מר פיני. אבל רוב מעריצי המילניום מעולם לא ממש עצרו לנתח את הסיבה האמיתית לכך שדרמדיית ההתבגרות הזו של ABC משנות התשעים הייתה כה משפיעה.
אין ספק שלכל צופה תהיה סיבה ספציפית משלו למה הוא התחבר לדמויות ולסיפור הכללי של Boy Meets World. אבל נראה שיש החלטה ספציפית שעשו יוצרי התוכנית שבסופו של דבר הפכה אותה לאחת התוכניות הטובות של העשור, שהעניקה השראה לדור שלם.ואותה בחירה היא בחירה שעשה היוצר של נער אשף מסוים.
הדבר המשותף לילד פוגש את העולם ולהארי פוטר
הסיבה האמיתית לכך ש-Boy Meets World נותרה אחת התוכניות החשובות ביותר עבור המילניאלס היא אותה סיבה מדוע הם אוהבים את הארי פוטר. הסופר J. K. רולינג הייתה מבריקה לחלוטין כשהחליטה לפתח את הספרים שלה (וכך את הסרטים) לצד קבוצת הגיל שאליה נועדה בתחילה. ילדים בני שש עד אחת עשרה היו הקוראים של ספרה הראשון, הארי פוטר ואבן החכמים (אבן החכמים לקוראים באנגלית וקנדה). אבל עד שהספר האחרון יצא לאור, הקהל הזה היה בערך באותו גיל של הדמות הראשית ולכן עבר קשיים ושאלות פילוסופיות דומות כמוהו.
בקיצור, רולינג אפשרה לדמויות שלה להזדקן כפי שעשו הקוראים שלה. זה הפך מסיפור של ילדים לסיפור של נוער לסיפור שמיועד יותר למבוגרים צעירים. זה בדיוק מה שקרה עם הסיטקום ABC של מייקל ג'ייקובס ואפריל קלי.
כאשר הופיע לראשונה בספטמבר 1993, Boy Meets World לא היה דומה לסיטקום הקלאסי, Leave It To Beaver. הוא התמקד בניסיונות ובמצוקות של תלמיד כיתה ו' וחבריו. אבל עד שהתוכנית נכנסה לעונתה השביעית ב-1999, קורי מתיוס עסקה בקולג', סיום לימודים ונישואים.
בקיצור, הצופים יכלו לראות באופן פעיל את הדמות הזו גדלה בזמן שהם עצמם עשו את אותו הדבר.
למה הבחירה הזו הייתה כל כך חשובה וכל כך שונה מכל מה שראינו מאז
כפי שמפורט בסרטון הפנטסטי של Nerdstalgic באותו נושא, הבחירה של יוצרי Boy Meets World לפתח את התוכנית מעונה לעונה היא משהו שנעשה רק לעתים רחוקות בימינו. בזמנו, דיסני (הבעלים של רשת ABC) הייתה הרבה יותר גמישה עם התוכן היצירתי שלה. הם לא היו תאגידים כמו היום ולכן לא היו צריכים להתכופף לרצון בעלי המניות שלהם כמעט כמו היום.בקיצור, החליפות במשרד יאפשרו ליצירתיים שלהם לקחת סיכונים יצירתיים גדולים יותר.
עכשיו, בשום אופן לא הייתה Boy Meets World הופעה עצבנית. אמנם היו בו כמה פרקים מעניינים כמו פרק ליל כל הקדושים שלקח סיכונים או עסקו במוות ובנושאים רציניים, אבל הוא גם התנהג, לפעמים, כמו דרמת משפחה או נוער שמלצי. זה לא תמיד נחת. אבל הודות לסופר/מפיקים מדהימים כמו הווארד בוסנג, דיוויד קנדל וכמובן יוצרי התוכנית, כמעט תמיד נמצא איזון של קומדיה, דרמה ופאתוס אמיתי. עם הכישרונות הקומיים והדרמטיים שלהם, הכותבים והיוצרים של התוכנית הצליחו לשמור על מקורקע בערך 95% מהמקרים. היו מעט גימיקים. כמה רגעים לגמרי לא ייאמן. וכמעט בלי זמן שבו התוכנית הקפיצה את הכריש.
זה לא משהו שיוצרי הספין-אוף של התוכנית מ-2010, Girl Meets World, הורשו למצוא. בעוד שהילדה פוגשת את העולם זכתה לביקורות חיוביות ולקהל עוקבים הגון, דיסני גרמה למפיקים לשמור על הדמויות הראשיות שלהם באותו גיל.זה איבד את מה שבאמת הפך את Boy Meets World למיוחד וגזל מהקהל לחוות את מה שזה באמת מרגיש להיות אישה צעירה בעידן המודרני. זה מה שחובבי Boy Meets World יכלו לחוות בשנות ה-90 עם, ובכן, ילד, חברתו, המשפחה והחברים.
למרות ש- Girl Meets World לא הצליחה להשפיע על מעריצי התוכנית המקורית, אין ספק שהקלאסיקה של שנות ה-90 תישאר כזו בעשורים הבאים. הסיבה לכך היא שצופי התכנית ממש הרגישו כאילו הם מזדקנים לצד דמויות התכנית. מרגישים את הכאב שלהם. חווה את ההנאות שלהם. עוברים דרך שברון הלב שלהם. הגשמת מטרותיהם לצדם. כל הזמן מתמודדים עם אותם דברים בדיוק בחיים האמיתיים.
Boy Meets World הוא מיוחד. אין ספק בכך.
