ארין ברוקוביץ' הצהירה שהסרט עטור השבחים משנת 2000 היה מדויק ב-98% לסיפור האמיתי שהוא מבוסס עליו. זה אומר הרבה בהתחשב בעובדה שבהוליווד יש היסטוריה של לגבש סיפורים המבוססים על אירועים מהחיים האמיתיים למען הבידור. הסרט היה גם אחד הסרטים הרווחיים ביותר של ג'וליה רוברטס, מה שמוכיח שהמציאות יכולה להיות ברת מכירה כמו בדיה. אבל עורכת הדין העולה והלא מפחדת ללכלך את ידיה (תרתי משמע) כדי לעמוד על חייהם של חפים מפשע, היא החומר שממציאים סיפורים גדולים. והקהל (כולל מצביעי האוסקר) התחבר בבירור לסיפור הזה.
ללא קשר להצלחת הסרט, עורכת הדין האמיתית שגילמה ג'וליה לא הייתה לגמרי נוחה עם זה. ועד היום היא מחזיקה בכמה הסתייגויות…
איך המאבק המשפטי המאוד אמיתי של ארין ברוקוביץ' הפך לסרט
כאשר ארין ברוקוביץ' החלה להיאבק לראשונה ב-PG&E, החברה שהואשמה בהרעלת מים בעיירות אמריקאיות שונות הן במציאות והן בקולנוע, סרט עלילתי המבוסס על התיק המשפטי שלה היה הדבר הרחוק ביותר מדעתה.
"בתחילת שנות ה-90, חברה שלי, פאם דומונד, הייתה עושה עליי הרבה עבודה גולגולתית וכירופרקטית כי היו לי בעיות מתמשכות מתאונת הדרכים", אמרה ארין ברוקוביץ' במהלך ראיון עם נשר. "היא תמיד הייתה שואלת אותי למה על העקבים שלי יש בוץ, או בשביל מה נועדה שידת הקרח במכונית שלי. הייתי אומר לה. מה שלא ידעתי זה שהיא חולקת את הסיפור הזה עם חבר שלה בשם קרלה שמברג שבעלה היה שותף עם דני דה-ויטו. קרלה הייתה כמו, 'אתה אומר לי איזה גוזל בעל פה קולני מתרוצץ, אוסף צפרדעים מתות כי יש מקרה רעיל [מים]?' אז יום אחד שאלה אותי פאם אם אני רוצה להיפגש עם קרלה, ואמרתי, 'אוקיי, לא ידעתי שאתה חולק את הסיפורים שלי עם מישהו, אבל בטוח.פגשתי את קרלה, והיא סיפרה לבעלה, ועשינו פגישה עם דני דה ויטו ומשם זה המריא."
זמן קצר לאחר פגישה גרועה אמנם עם דני דה-ויטו, שהפיק את הסרט, הסיפור שלה היה אופציונלי והכדור התגלגל. אבל ארין שכחה מהר שזה קורה. חלקית בגלל שאולפני קולנוע רוכשים את הזכויות לסיפורים שלעולם לא הופכים לסרטים כל הזמן, וחלקית בגלל שארין הייתה מושקעת מאוד בעבודתה.
"לא השקעתי בזה. השקעתי בעבודה שלי", הודתה ארין. "הדבר הבא שידעתי, יש להם במאי. ואז הדבר הבא שידעתי, הם באמת הולכים לעשות סרט. והדבר הבא שידעתי שהם יבחרו מי ישחק בו. והדבר הבא שידעתי הייתה ג'וליה רוברטס."
ארין ממש לא בנוח עם הסרט
במהלך הראיון שלה עם Vulture, ארין הודתה שהיא הייתה "עצבנית" מאוד לגבי הסרט, במיוחד מכיוון שהוא נקרא על שמה.
"זה הכניס אותי למצב שגרם לי לעצבן", הסבירה ארין לאחר שאמרה שזרים שואלים אותה על זה לפני שחרורו.
אבל הדבר שהכי עצבן את ארין היה האם הסרט יהיה מדויק או לא. אחרי הכל, הסרט התבסס על אחד הרגעים הכי חשובים בחייה, וזה שהשפיע במקרה על הרבה אנשים חפים מפשע.
"האמת יותר מוזרה מסיפורת, ולכולם יש את התפיסות שלהם, אבל ידעתי שחשוב לנו איך האנשים של הינקלי ירגישו [על הסרט]. היו הרבה אנשים אחרים ש היו מעורבים במקרה הזה, חברות אחרות, וכולם שיחקו תפקיד. הלוואי וכולם היו יכולים להיראות רק בסרט. דאגתי איך הם ירגישו."
אבל ארין טוענת שהבמאי סטיבן סודרברג, אולפני יוניברסל וסרטי ג'רזי כולם עשו מאמץ מדהים לעשות צדק עם הסיפור ולהיות אמיתי ככל האפשר בהתחשב באילוצים של הקולנוע.בקיצור, היא בטחה בהם. ולמרות שהיא עדיין לא בנוח עם רמת התהילה שהסרט הביא לה, היא אסירת תודה על המסרים על הסרט ועל האופן שבו הוא הביא אור לנושא מתמשך חשוב.
האם ארין ברוקוביץ' האמיתית בסרט?
כן. ארין מופיעה בסרט כמלצרית בדיינר. באופן אירוני, לפי תג השם שלה, שמה היה "ג'וליה ר". אמנם הרגע הזה יצר עובדה פנטסטית מאחורי הקלעים מסרט של ג'וליה רוברטס, אבל זה לא היה משהו שארין האמיתית רצתה לעשות.
"תמיד היה לי אי נוחות עם מצלמות, מאז שאני זוכרת את עצמי. אמא שלי הייתה עיתונאית וסוציולוגיה ואוהבת צילום. לעתים קרובות הייתי מתרחקת מהמצלמה", אמרה ארין בראיון שלה עם עיט. "כל עניין הסרט גרם לי לאי נוחות מספיק. אני עדיין יכול להיות מאוד לא בנוח עם זה היום."
